איחוד האמירויות הערביות

איחוד האמירויות הערביות

איחוד האמירויות הערביות, ששמה הרשמי הוא "מדינת האמירויות המאוחדות", הינה מדינת מדבר מוסלמית עשירה בנפט הממוקמת בצפון מזרח חצי האי ערב במפרץ הפרסי, הנמצא בחלק הדרום מערבי של אסיה.

השפה הרשמית במדינה היא ערבית. 1.4 מיליון מכלל 9.9 מיליון תושבי המדינה הם אזרחיה כשהשאר הם בעיקר עובדים זרים.

המדינה הינה בעצם פדרציה של שבע אמירויות מונרכיות הכוללות את אבו דאבי, עג'מאן, דובאי, פוג'יירה, ראש אל ח'ימה, שארג'ה ואום אל קיוין.

המדינה קיבלה את עצמאותה מבריטניה ב-1971.

היסטורית איחות האמירויות הערבית

ממצאים ארכיאולוגיים מציגים היסטוריה ארוכה של מגורים וסחר במדינה עוד מתקופת מסופוטמיה. באזור התיישבו מספר שבטים הן בפנים הארץ והן לאורך החופים. במאה השביעית השבטים באזור עברו תהליך של איסלמיזציה.

בין המאה העשירית למאה ה-12 שלטו באזור הקרמטים שהיו בני הכת האסמעילית.

בתחילת המאה ה-16 החלה התערבות של אירופאים באזור המפרץ. הראשונים שהגיעו לאזור המפרץ היו הפורטוגלים. הבריטים וההולנדים הצטרפו במהלך המאה ה-17, כשבמאה ה-18 הייתה בריטניה הקולוניה האירופית המשמעותית באזור.

במאה ה-18 הרבו ראשי השבטים לעסוק בשוד ימי, מה שהביא לכנות את האזור "חוף שודדי הים". הבריטים הוטרדו ממעשי השוד שסיכנה את המסחר להודו. בראשית המאה ה-19 החלו הבריטים לנקוט צעדים צבאיים על מנת להפסיק את אירועי השוד הימי.

ב-1820 כפו הבריטים על שליטי החוף הסכם להפסקת השוד הימי. ההסכם הורחב ב-1853 לכדי חוזה שלום ימי וקבוע כשהאזור זוכה לכינוי "חוף שביתת הנשק". במסגרת החוזה פרסו הבריטים את חסותם על מדינות החוף והתחייבו בעזרה פיננסית לשליטים. עזרה שהשתמרה עד 1917.

ב-1952, בהשראת הבריטים, החל שיתוף פעולה ברמה הפדרלית בין שבע האמירויות באמצעות מועצה קבועה שבראשה עמד נציג בריטי. ב-1968 החליטו הבריטים לפנות את כוחותיהם ממזרח לתעלת סואץ. החלטה שהביאה מהם להסיר את חסותם מעל האמירויות שהפכו עצמאיות ב-1971.

בטרם הסתלקות הבריטים התנהל מו"מ בין שבע האמירויות לבין בחריין וקטאר עבור הרמת פדרציה משותפת. המו"מ נכשל וב-1971 הפכו בחריין וקטאר למדינות עצמאיות. בסוף 1971 התאחדו שש משבע האמירויות לפדרציה שנשאה את השם "האמירויות הערביות המאוחדות" כשב-1972 הצטרפה אליהם ראס אל ח'יימה.

עזיבת הבריטים את האזור יצרה מתיחות של האמירויות על קווי הגבול עם עומאן וסעודיה וגם מול השתלטות איראן על איי טונב והאי אבו מוסא, כשאיים אלו נתפסו על ידי הנסיכויות כשייכים להם.

השבריריות בפדרציה התערערה גם ב-1979 בעקבות המהפכה האיסלמית באיראן, בעקבות מלחמת איראן-עיראק בשנים 1980-1988 ובפלישתה של עיראק לכווית ב-1990. האמירויות הצליחו להכיל זעזועים אלו במידה רבה הודות לנשיא השייח' זאיד בן סולטן אאל נהיאן. נהיאן ניצל את עושר הנפט באבו דאבי עבור פיתוח שאר אזורי האמירויות ואף לגייס תמיכה בינלאומית למען ביטחונה של הפדרציה.

ב-1990 האשימו העירקים את איחוד האמירויות הערביות וכווית בהפקה מוגברת של נפט מעבר למכסות שנקבעו על ידי אופ"ק. האשמה זו הביאה את העירקים לדרישות כספיות משתי המדינות. עירק פלשה לכווית כשהאמירויות מצטרפים לקואליציה בינלאומית אותה הובילה ארה"ב, שלחמה בעירק והצליחה ב-1991 להביא לשחרור כווית. בעקבות המלחמה הרחיבו האמירויות את מעגל קשרי החוץ שלהן, כשהן ממשיכות לראות באיראנים אויב כפי שהסעודים תופסים אותם עד היום.

בנובמבר 2004 נפטר נשיא האמירויות השייח' זאיד בן סולטן אאל נהיאן בגיל 86 שהנהיגה מראשית עצמאותה ב-1971. לאחר מותו בחרו נציגי שבע האמירויות את בנו כיורש – השייח' ח'ליפה בן זאיד אאל נהיאן.

היחסים מול ישראל

האמירויות הערביות המאוחדות חברות בליגה הערבית ומכאן נקטו בעמדה עוינת כלפי ישראל ואף נמנעו מכל קשר עם המדינה עד הסכמי אוסלו בתחילת שנות ה-90. לאחר הסכמי אוסלו נמנעו באמירויות מיחסים גלויים עם ישראל, בניגוד לעומן וקטאר, אך בין המדינות התבצע סחר עקיף ויחסים ביטחוניים מתחת לרדאר.

בסוף 2015 הודיע משרד החוץ הישראלי על פתיחת נציגות ישראלית רשמית באבו דאבי. לצד הודעת משרד החוץ הישראלי, הצניעה ממשלת איחוד האמירויות מהלך זה והמעיטה בחשיבותו.

באוגוסט 2020 הודיע בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, ודונאלד טראמפ, נשיא ארה"ב, כי נחתם הסכם נורמליזציה וכינון של יחסים דיפלומטיים בין המדינות.

פוליטיקה

איחוד האמירויות הינה פדרציה של שבע אמירויות שלכל אמירות חוקים משלה. בראש כל אמירות עומד שייח' כשהשלטון עובר בירושה. מנהיג כל האמירות יחד מכריע בנושאים פנימיים מדיניים בכל הנוגע לכלכלה, חברה ודת ואף במדיניות החוץ וההגנה. ב-1971 הקים האיחוד פדרציה שבה כל אמירות החזיקה בכוח הנוגע לזכויות כריית הנפט, מה שהוביל להתפתחות איטית של הממשל הפדרלי.

המועצה העליונה של האמירויות מורכבת ממנהיגי שבע האמירויות. בראש המועצה והמדינה עומד הנשיא שלו סמכויות פוליטיות נרחבות וכהונתו היא לחמש שנים, אם כי האמיר של אבו דאבי מכהן תמיד כנשיא. המועצה אף בוחרת את מועצת השרים (משולה לקבינט) ובראש עומד ראש ממשלה. באספה הלאומית יושבים 40 שרים שנבחרים מכל האמירויות והם בוחנים חוקים המוצעים להם.

במדינה קיימת מערכת משפט פדרלית וכל האמירויות, מלבד זו של אבו דאבי וראס אל ח'ימה, הצטרפו אליה. לכל אמירות חוקים חילוניים וחוקים אסלאמיים. המשטר נחשב לסובלני יחסית בכל הנוגע למעמדן של נשים ואורח חייהם של התושבים הזרים במדינה.

כלכלה

עד שנות ה-60 נחשבה כלכלת האמירויות לכלכלה נכשלת ודלת אמצעים ומשאבים. עיקרה התבסס על פעילות ימית של דייג, מציאת פנינים, בניית סירות וסחר ימי. מאז גילוי הנפט בתחומה בראשות שנות ה-60 החלה במדינה מהפכה כלכלית של ממש. זו מאפשרת רמת חיים מהגבוהות בעולם כשכיום עתודות נפט נרחבות מרוכזות ברובן באבו דאבי.

מ-1974 הפדרציה חברה לארגון אופ"ק – ארגון המייצאות נפט. מטרת הארגון לקבוע יחד עם חברות הנפט את קצב הפקת הנפט, מחיר הנפט, זיכיונות עתידיים ועוד. החברות בארגון מאפשרת לאמירויות להשפיע על ויסות קצב הפקת הנפט בעולם ואף לשלוט במחיר הנפט תוך שליטה על המכסות.

כיום כלכלת המדינה מושתת על הנפט והגז הטבעי. לצד אלו מתפתחת המדינה גם בענפי ייצור האלומיניום, טקסטיל, חומרי בניין, אמוניה ועיבוד מזון. תנאי האקלים במדינה אינם מאפשרים לפתח בה חקלאות ענפה.

משנות ה-80 מספר התיירים במדינה גדל בצורה משמעותית כשעיקרם מגיעים מאירופה ונהנים מחורף מתון. מגמת התיירות התחזקה כשמדיניות הטיסות הפכה למדיניות של "שמיים פתוחים" שהביאו להוזלה במחירי הטיסות ולחיזוקן של חברות התעופה "אמירייטס" ו"איתיחאד".

המאזן המסחרי של המדינה מרשים. ב-2000 עמד למדינה עודף של 20 מיליארד דולרים. המדינה מסתמכת על כוח עבודה זול המהווה כ-90% מכוח העבודה במדינה.

באמירות דובאי ישנם גורדי שחקים ומלונות פאר רבים. אחד מהמבנים המפוארים הוא הבורג' אל ערב הנחשב לאחד מבתי המלון הגבוהים בעולם.

ב-2006 החלה במדינה פעילות מדעית בתחום החלל, כשב-2009 שוגרה מהמדינה החללית "דובאי סאט 1".

גאוגרפיה

רוב שטח המדינה הוא מדבר. במזרח המדינה נמצאים הרי חג'ר המגיעים לגובה שיא של 2,500 מטרים. מההרים משתפלת אט אט רמה מדברית לכיוון צפון ומערב עד סבחת מאטי – מישור מלחה הפוגש את הגבול עם סעודיה.

לא ניתן למצוא בשטחים המדבריים נחלים, אגמים או מאגרי מים עיליים. מים ניתן למצוא בנאות מדבר כמו אל עין וליווה. המים במדינה נשאבים מאקווה תת קרקעית או במסגרת תהליכי התפלת מי ים.

בחודשי הקיץ עשויות הטמפרטורות במדינה להגיע לכדי 49 מעלות צלזיוס. בשאר ימות השנה נעות הטמפרטורות בטווח של 20-35 מעלות צלזיוס. כמות המשקעים הממוצעת היא 80 מ"מ גשם בשנה. במדינה קיימות סופות חול שכיחות המלוות יחד ברוחות "שמל" – רוחות צפון מזרחיות הנושבות לאורך החלק הדרומי של עמק הפרת והחידקל והמפרץ הפרסי וברוח דרומית יבשה המכונה "חמסין".

יחד עם דנמרק וגינאה המשוונית מדובר על שלוש המדינות היחידות בעולם, שעל אף שרוב שטחן נמצא על יבשת, נמצאת עיר הבירה שלהן על גבי אי.

גאוגרפיה

אוכלוסייתה של איחוד האמירויות נכון ל-2018 מונה כתשעה מיליון תושבים. 12% מהתושבים, שהם 1.4 מיליון תושבים, הם אזרחים אמירתים-ערבים בני המקום. 88% הם עובדים זרים ומהגרים מכל רחבי העולם. כ-88% מאוכלוסיית המדינה מתגוררת בישובים עירוניים.

במדינה ניתן למצוא מגוון לאומי ומוצאים. חמשת הלאומי הנפוצים באמירויות של דובאי, שארג'ה ועג'מאן הם הודים, פקיסטניים, אמירתים-ערבים, בנגלדשיים ופיליפינים.

במדינה עובדים זרים מאירופה, אוסטרליה, צפון אמריקה, מרכז ודרום אמריקה המהווים חצי מיליון תושבים. רובם הגיעו למדינה עם תחילת שגשוגה הכלכלי בשנות ה-60.

עבור אלו המעוניינים לזכות באזרחות ישנו קושי משמעותי. לאלו המעוניינים, אך אין בידם להוכיח קשר דם או קרובי משפחה שהם אזרחי המדינה, הסיכוי בקבלת אזרחות כמעט ולא קיים ורק תחת נסיבות מיוחדות נאותה המדינה לאזרח אנשים מבחוץ.

הדת הרשמית במדינה היא האסלאם. נכון לשנת 2000 76% מתושבי המדינה הם מוסלמים, כש-97% סונים ו-3% שיעים. 12% מהתושבים נוצרים, 6% – הינדים, 2% – בודהיסטים ו-2% בני דתות אחרות. דרוזים ובני הדת הבהאית נלקחים בחשבון כחלק מאוכלוסייה המוסלמית.

על פי החוק חל איסור על נשים מוסלמיות להינשא לגברים לא מוסלמים.

לכתבה אודות הכוחות המזויינים של איחוד האמרויות לחץ כאן

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram

בשיתוף

שירותי הגירה מתקדמים

דילוג לתוכן